בעוונותי, אני משוייך לפלח צרכני שנקרא Early adopters – ״מאמצים מוקדמים״ בתרגום חופשי. אנחנו המאמצים מתמלאים אושר צרוף, אנדורפינים, סרטונין, ועוד רשימה ארוכה של הורמונים משבשי דעת בכל פעם שאנחנו מזהים מוצר חדש ודחף בלתי מוסבר גורם לנו להפוך את עצמנו לשפני הנסיונות שלו. אנחנו מספיקים להתנסות במוצרים חדשים עוד לפני שפורסמו או אפילו הוכרזו רשמית הודות לחיישנים המפותחים שלנו, בעזרתם אנחנו מזהים מיד מה חדש על המדף. עשרות פעמים כבר נפלתי בעקבות הדחף הזה עם הרפתקאות קולינריות שלא היו מביישות דוקטורנט גסטרו-אונקולוגי והזדמן לי לא מעט לאכול מתוך אותו הדחף גם דברים שלא נמנים על הטעמים האהובים עלי – כאמור: הדחף להתנסות במוצר החדש גובר על הטעם האישי, מה-זה גובר? אוכל אותו בלי מלח…
את חטיף הבריאות של life מצאתי ליד מקרר השתיה שליד קופת הסופר-פארם, עוד כשהיה ״צעיר ורך״, עדיין בארגז שבו נשלח מבית החרושת כי עדיין לא הגיע לחנות מתקן התצוגה הממותג שעוצב עבורו. Life, למי שלא חי בישראל בעשור האחרון, הוא מותג הבית של סופר-פארם שכשמו כן הוא: שעטנז בין סופר לבית מרקחת – שזה מקום שהיה נהוג פעם לקנות בו תרופות שהיו עוזרות לשיפור הבריאות. גם השם העדין והמרומז life יש בו איזו מן הבטחה לחיים (ומי שרוצה להשאר בחיים – טוב יעשה אם יהיה בריא). בחזרה לארגז: ההתרגשות היתה גדולה – לא רק שמדובר במוצר חדש אלא בחטיף (עוד כמה נקודות לזכותו בקטגוריות המחיר, הנהנתנות והסיפוק המיידי) אלא שהפעם הוא כל כך חדש שסביר שאני מהלקוחות הראשונים שטועמים אותו – או כמו שמאמצים מוקדמים מתייחסים לזה: אין שום סיבה שהוא יישאר בקופסה.
בסדרה החדשה הזו של פריכיות האורז המתובלות יש שלושה טעמים: בלי טעם, בטעם זעתר ובטעם תפוח וקינמון. המעמד מחייב אז לקחתי את השניים האחרונים שכאמור העידו על עצמם ועל טעמם.
עכשיו כנראה הזמן לספר על חוק סימון מוצרי מזון שנהוג פה אצלנו בישראל. על פי החוק הזה כל מוצר מזון ארוז (מתבקש במקרה של מוצרים מעובדים) ייספק על האריזה שלו טבלת ערכים תזונתיים ורשימת רכיבים. הרשימה, כך דורש החוק, תכיל את המוצרים לפי רמת הנוכחות שלהם במוצר בסדר כמותי יורד – או בשפה פשוטה : מהגדול לקטן. הראשון ברשימה יהיה זה שנמצא בה בכמות גדולה יותר מהשני, וכן הלאה. ולמה אני משגע אותכם עם המתמטיקה היבשה הזו שרבים לא טורחים לקרוא לפני שהם מרעילים את עצמם במזון כזה או אחר? כי היה חסר לי משהו מאוד בסיסי ואלמנטרי בחוויה הזו של תפוח וקינמון. כנראה שזה היה התפוח. כן, אני קטנוני, מה לעשות?
וכאילו לא מספיק שאני קטנוני – אני מעצב, מה שגורם לי להתעמק באריזות של דברים שאני אוכל (וגם בדברים שאני לא) אז התעמקתי:
בפרונט אפשר לראות בלי שום צילינדר במשקפיים תפוח אדום ענק – הוויז׳ואל הגדול ביותר על האריזה הלבנה והנקייה הזו, בגודל שפשוט לא קיים כמותו בטבע. התפוח המפתה מוזכר שוב בגב השקית – כאן הוא כבר מקבל חיזוקים בריאותיים עטופים בסיפור רומנטי, מעל לחברו הקינמון – שגם עליו משתפכים בסופרלטיבים.
בסוף המסע הדידקטי אנחנו מגיעים לרשימת הרכיבים וכאן אפילו מאמץ מתלהב-יתרה וחסר מודעות שכמוני לא יכול שלא לחזור ולקרוא שוב ושוב את הרשימה, ולתהות איך זה יכול להיות? כי זה באמת קרה: מעולם לא נכנס לשקית הזו תפוח או תוצר של תפוח. היו לי הרבה דימויים משעשעים להכניס כאן אבל אני אחסוך אותם מכם, פשוט כי זה בעצם לא משעשע. אם היה מדובר בעוד חטיף אקזוטי-מיובא-לא-חוקית מהמזרח הרחוק הייתי מתעלם ובולע אותו בדממה אבל כאן מדובר בסדרה בלעדית, של מותג הבית, של רשת בתי המרקחת הגדולה בישראל, זו שבלעה את כל בתי המרקחת השכונתיים שהכרנו ועכשיו אנחנו לא יכולים להיות בריאים בלעדיה.
אז עכשיו אי אפשר שלא לתהות: מה מכילות התרופות שלהם?
אני אשאיר לכם את הריצה המבוהלת לארון התרופות וחיפוש אחר רשימות הרכיבים. אמנם מעצב אובססיבי ומאמץ-מוקדם, אבל גם לי יש גבולות.
